מצוינות היא שאיפה להוציא מעצמך את המרב, אז גם טוביהמורים לא יצליחו להביא אותם אפילו לרמות הממוצעות של ההישגים במדינות ה- OECD אליהן אנו רוצים בצדקלהידמות.
ברור לנו שלא כול התלמידים ישיגו את אותם ההישגים וברור שתחומי העניין שלהםשונים ומגוונים וטוב שכך. אין צורך להיות איש דתי כדי לדעת שגם היהדות מאמינה בערךההשתדלות. כלומר הרשות נתונה ועכשיו לעבודה.
אז מהי אותה המצוינות אליה אנו שואפים? בהגדרתה הפשוטה ביותר היא קודם כולצמצום הפער בין רמת הדיבור לרמת המעשה. הווה אומר, אל תדבר על מה שאינך מתכווןלעשות ואת מה שהבטחת- תעשה ותקיים. הטכניקה הזו היא בעצם דרך חיים. לא אני המצאתיאת זה. אריסטו כבר אמר זאת לפנינו ש"מצוינות היא לא פעולה אלא הרגל"."מטיבי לכת" יכולים לאמץ גם את המושג "ממצוינות" שהוא מיצויהיכולת עד למקסימום והבאתה לידי מצוינות. כדי לא להתבלבל, אין כוונה דווקא לציון100 ב- 5 יח"ל במתמטיקה. אפשר להיות מצוין גם עם פחות ובלבד שהמאמץ היה מרבי ואמיתתי.
לאחר שהבנו את עקרונות היסוד, המצוינות, האחריות האישית וההכרח במאמץ מתמשךכדי להגיע להישגים, נשאר רק לטפל בגורם נוסף- התמודדות עם כישלון. כדי שכישלון לא יצמיתולא יהיה גורם מייאש, צריך ללמד וללמוד שמתוך כישלון ניתן לבחור- להתייאש או לצמוח.
מי שיבחר באופציה השנייה ישפר את המערכת החיסונית שלו לקראת החיים האמיתיים.כאשר נצליח להטמיע בקרב התלמידים את המוטיב הזה והעקרונות הללו, בעצם הקנינו להםחוסן נפשי ככלי לכול החיים.
מעכשיו כול תחומי התוכן והאתגרים הופכים להיות מכשולים זמניים שניתן להתגברעליהם והפתרונות הם לא מעבר להרי החושך.
אבל מה עוד חסר?
מרכיב "פעוט" של ערכים, וכדי להישאר ממוקדים- לכבד את האחר. נכוןשהילדים של היום גדלים באווירה של "הילד במרכז" ו"רק אני מחליטעלי" וכמובן לילדים יש זכויות... הכול נכון. אבל אם כול אחד יהיה מרוכז רקבעצמו, איך בכלל ישתפו פעולה ואיך יחיו בחברה? זה יהיה ג'ונגל אמיתי, לא חברהסולידרית ומתקדמת. אפרופו זכויות התלמיד, מצער שבתהליך גיבוש מגילת הזכויות לפניכמה עשורי שנים, באמצע התהליך התעייף משרד החינוך ומעולם לא גובשה "מגילתהחובות". השאירו את זה לבתיה"ס כאילו מאידיאולוגיה. היה מועיל אם מישהובממלכה היה יושב לכתוב את הגדרת "התלמידאות". מה מחייב אותך כדי שתיקראתלמיד. זה לא יכול להיות רק כי יש לך מספר זהות. בינתיים, בהעדר יוזמה ממלכתית,עושים זאת פה ושם כיוזמות מקומיות אך עדיין לא ברור עד כמה ראשי הרשויות המקומיותוראשי מערכת החינוך מגבים הגדרות אלה.
נחזור לעניין הסדר והצבת הגבולות. האמינו לי, זה לא כל כך מסובך. כאשר ילדמפריע בשיעור כי משעמם לו, הוא חייב ללמוד שהוא לא בד בכיתה והוא לא מכבד את המורהואת חבריו. וכן, גם כאשר משעמם הוא צריך לדעת לדחות סיפוקים. למה? כי הוצבווהוגדרו גבולות במרחב הציבורי והוא לא לבד בעולם.
אם נתבע מהם את האחריות הזו, הם יעמדו בה בכבוד. למה? כי בבסיסם הם טובים ואםננהג בהם בכבוד ונגדיר במפורש מה נדרש מהם, הם יחזירו לנו באותה מטבע.
אתם מוזמנים לנסות. מי שרוצה מוזמן גם להתווכח...